תפיסת הסבל ופשרו על פי היהדות 

תפיסת הסבל ופשרו ע"פ היהדות

מאת: שמעון טל רז

השכינה והרקיעים-

לפני חטא עץ הדעת היתה השכינה שורה בארץ הזו הגשמית,

בעולם העשיה, ומלכות ה' שררה בפועל.

מלכות זו עתידה לחזור, שנאמר, אני ראשון ואני אחרון

ומבלעדי אין אלהים. ועוד אמור דינא דמלכותא דינא

שהוא אותיות אדני המדבר בשכינה ששרתה בגן העדן

בגלוי קודם החטא.

עקב חטאי דורות ראשונים [חטא עץ הדעת, חטא קין, המבול]

נסתלקה השכינה מהארץ לרקיע הראשון [וילון] ועלתה

לרקיע השביעי [ערבות], כאמור בתהילים, סלו לרוכב בערבות

ביה שמו, יש בו משפט וצדקה וטללי חיים וברכה ונשמתן של

צדיקים וכסא הכבוד וחיות הקדש ושרפים ואופנים וכרובים,

והם באים להודיע כבודו של הקב"ה שעשאם מאש וממים

ומים עליהם ושלום ביניהם, שאין המים מכבין את האש ולא

האש לוחך את המים, ולכך נאמר עשה שלום במרומיו.

בדורו של אברהם בכח עשרה נסיונות מפרכים [לך לך מארצך,

כבשן האש, העקידה] שהיו כרוכים במסירות נפש, והוו מסע חניכה

לקראת ייסוד עם העברים, החלה השכינה להתעורר ברקיעים

עליונים ולרדת מרקיע לרקיע, עד שהגיעה לארץ בדורו של

משה במתן תורה, כאמור, ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר

בער באש עד לב השמיים חשך ענן וערפל.

השכינה והגוף-

הסתלקות השכינה לעולמות עליונים מביאה לכך שבעולם

נותרת שממה, גלות, ציה וצלמות וכך על דרך משל בגוף

בעת השינה שהיא 1/60 ממיתה בה הנשמה עולה לעולמות

עליונים, כאמור בקריאת שמע על המטה, בידך אפקיד רוחי

שנותרת הנפש בגוף לבדה, ובשיר השירים מובא נפשי יצאה

בדברו, נפש ולא רוח, נפש ולא נשמה, שפירושו מות ממש,

ואז יש אחיזה בגוף לקליפות ורשות לחיצוניים לאחוז ולינוק

חיות מן הגוף [מקליפת נגה בה מעורבים טוב ורע], ולכן

נוהגים ליטול ידיים בעת הקימה [ולאחר גזיזת צפרניים ושיער]

על מנת להסיר רוח הרעה מקצות אצבעות הידיים.

הסתלקות השכינה-פורענות-

כתוצאה מהחטא וגרוש האדם מגן העדן באה פורענות לעולם,

שכן, כמובא באיכה, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, שהרע

שיורד מלמעלה אינו אלא תקון לחטא עץ בדעת, והרע היורד

מלמעלה אינו אלא תקון לשאר חטאי בני אדם הנובעים ממנו.

שלשה דברים נקנים בייסורים:

התורה, ארץ ישראל, ועולם הבא, כמובא בפרקי אבות, פת במלח

תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן וחיי צער תחיה ואם

אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם

הבא, שהאבות הטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, כמובא בתהילים

נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו.

אדם העובר ייסורים קשים, אך זוכה להשגחה פרטית יכול לשאת

בעול ובסבל קשים ביותר, אך במידה וקיים הסתר פנים והשגחת

האל נעלמת ממנו הוא נותר נטוש ועזוב, נקלע לייאוש, מאבד

את התקוה ורגשות האשם מפעפעים בו.

האדם הסובל חש ע"פ מנגנון הישרדות טבעי שאם באים עליו

ייסורים, כנראה שהוא ראוי לכך [מעין צדוק הדין], ומפתח

שנאה עצמית ורגשי אשם, דבר הקיים בעוכריו, אך במידה והוא

משכיל לתרגם את תלאותיו וייסוריו למירוק וזיכוך הגוף והנפש,

הוא זוכה לגילויים עליונים, יוצא נשכר ומתעלה במדריגות רוחניות.

השראת השכינה- תקון-

עיקר העבודה הוא להגיע לתקון חטא עץ הדעת בבחינת זכר

ונקיבה ברא אותם, שמעלת האדם מורה על ענין ההתכללות,

דבר הבא לידי ביטוי בעיקר בנשמות ישראל המתכללים יחד,

ויחן שם ישראל נגד ההר.

התכלית היא להקים שכינה מעפרה, להוציאה מהגלות בה היא

שרויה, להפוך גולה לגאולה, לגלותה בעולם הזה הגשמי,

עולם העשיה, וזאת על מנת לחזור למצב בו היה העולם טרם

החטא בו הטוב היה נפרד מהרע, ומלכות ה' היתה בו בגלוי,

כאמור, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.

עולם השכר- גילוי שכינה-

מובא בעשרת הדברות, אנכי ה' אלהיך אל קנא פקד עוון אבות

על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי ועשה חסד לאלפים

לאהבי ולשמרי מצותי.

נמצאת מידה טובה יתירה על מידת פורענות אחת על חמש מאות,

שזו לארבעה דורות וזו לאלפיים דור.

מובא בתהילים חיים שאל ממך נתת לו ארך ימים עולם ועד

ובמשה וראית את אחורי ופני לא יראו,

כי לא יראני האדם וחי.

עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש ובהם ולא כבו הגשמים

אש של עצי המערכה ולא ניצחה הרוח את עמוד העשן.

הגשמים רומז לגבורות גשמים שמזכירים בחג שמיני עצרת,

משיב הרוח ומוריד הגשם, משיב רוח החיים, כאמור בתהילים,

חיים שאל ממך, נתת לו ארך ימים עולם ועד, ומוריד הגשם

במשמעות של זכוך גשמיות העולם ותקונו לקראת ובעת הגאולה.

אש של עצי המערכה, כאמור, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.

ולא ניצחה הרוח את עמוד העשן- רוח החיים של הקרבנות היתה

שפלה, שבורה וכנועה. כח הרצון לחיים דעך בתוקף המאורעות

הנוראים, ועמוד עשן הקרמטוריום האוצר בחובו את קול הגניחות

והאנחות, פלס את דרכו לשמיים והשכינה נעורה ברקיעים עליונים

בהם קננה בהמתנה ללא קץ במשך כל שנות הגלות והחלה לרדת

לארץ ובכך לממש את חזון הגאולה השלימה.

המרחק [התקופה] בין רקיע לרקיע הוא חמש מאות שנה [כמובא

בכתר מלכות]. מאז תחילת גילוי קבלת האר"י שורה השכינה

ברקיע וילון בכח, אך לא בפועל, ובכח ייסורי השואה ועבודת

הצדיקים יורדת השכינה בפועל מרקיע לרקיע עד העולם הזה

הגשמי, עולם העשיה, ומתגלה מלכות ה' בעולם בבחינת ועשו לי

מקדש ושכנתי בתוכם והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא

יהיה ה' אחד ושמו אחד.